אסתר שפר כ"ץ
ומרדכי הירש מרמלשטיין

א. הקדמה: קרוב לוודאי

אם יש דבר שאני מצטערת עליו מאוד, זה שלא שאלתי את הורי על עברם.

אני גדלתי בבית שהדיבור על העבר היה כמעט טאבו, ביחוד "הסוד" של עברו של אבי.

החלטתי להיענות לבקשת ניצן ביתי, שהאיצה בי לכתוב כל מה שאני יודעת על משפחתי, כדי שיהיה משהו כתוב על עברנו. את הכותרת בחרתי כדי שלא אצטרך כל הזמן להוסיף בסוגריים "קרוב לוודאי" או "כנראה". יש דברים שאמי ספרה לי ואותם אני זוכרת היטב, ויש דברים שעשיתי הקשרים והיקשים והם "כנראה".

ב. אסתר: כפר בשם טיישקה

אסתר שפר כ"ץ נולדה בכפר קטן בצ'כוסלובקיה בשם טיישקה.

סיפור לידתה: אביה גויס במלחמת העולם הראשונה לצבא. לא שמעו ממנו דבר, ואחרי ארבע שנים ראו אדם יורד מכיוון ההרים אל הכפר — וזה היה שמחה שלוימה, שהצליח להישאר בחיים. אמי הייתה התוצאה של חזרתו. אחריה נולד מאיר, אחיה הצעיר, ואמה נפטרה אחרי הלידה. אמי התייתמה בגיל 7 (כנראה). בבית היו שתי אחיות בוגרות: פייגה (יונה), שהייתה כבר נשואה ונולדו לה שני בנים, מנדו וסנדר; אחות נוספת, שרה; וכאמור, אסתר ומאיר.

סבתי התפרנסה מחנות סדקית, וסבי היה תלמיד חכם שלמד תורה וגמרא כל היום.

אימי הייתה קשורה אליו מאוד והעריצה אותו. אמרה שהוא היה אחד "מל"ו" הצדיקים.

מרגע שהתייתמה עברה ממשפחה למשפחה של קרובים שגידלו אותה. עד כאן זה מה שידוע לי על ילדותה.

ג. הארכיון

אני קופצת קדימה בזמן. כשהורי הגיעו עם אחי לקיבוץ העוגן לאחר המלחמה, שאלה אמי את שרה אחותה אם היו לה קשרים או תקשורת עם האב או עם האחות יונה. התשובה הייתה שלא. כששרה נפטרה בגיל 93, כשבע שנים לאחר אמי שנפטרה בת 86, התגלה ארכיון שלם של תכתובת ומסמכים, אותם נתנו בני הדודים שלי — רפי, מאיר ותמר — לארכיון בקיבוץ לוחמי הגטאות, בתמורה לתרגומים מיידיש והונגרית, ואולי עוד שפה. לא ברור לי למה שרה לא שיתפה את אמי במידע. קשה לי להאמין ששכחה, כיוון שהייתה צלולה עד יומה האחרון. אין לתאר את ההתרגשות שחשתי כשבן דודתי מאיר סיפר לי על מציאת התכתובות שנמצאו אצל דודתי אחרי מותה. מאיר עדכן אותי שיש צורך לתרגם את המכתבים, והצעתי את השתתפותי. לאחר שמסר את המסמכים, הקשר בינינו נותק ללא הסבר; יותר לא עודכנתי מה נכתב במכתבים, והקשר הקרוב ביננו נגדע. פניתי לארכיון, והאוצרת אלה קליינר תרגמה עבורי קטעים שהיו קשורים לאמי ולמשפחתה. בשלב כלשהו ביקשתי עוד מידע; מאיר אסר על המשך המידע, ואלה נאלצה להפסיק לאור חוזה שנכתב בין הארכיון למשפחת תמיר. מהמסמכים למדתי מספר עדויות חשובות. אצטט אותם כלשונם.

ד. המכתבים, 1937–1941

מכתב שנכתב על ידי פייגה ברקוביץ מטוסקה, אוקראינה, אל שרה כ"ץ, בהכשרה, קבוצת החלוץ קרנוב, בתאריך 26.5.1937:

מכתב נוסף, מדודן של שרה, פייגה ואסתר, משנת 1939:

מכתב נוסף מאותו דודן, שנשלח ב־17.2.1941:

מכתב נוסף מאותו תאריך, מפייגה ברקוביץ:

זו התכתובת האחרונה שקיבלתי מארכיון קיבוץ לוחמי הגטאות. לא ייאמן שעד 1941 יש עדיין קשר בין בני המשפחה — ואת המידע הזה לא הראתה שרה לאמי, כשהגיעה עם אבי ואחי אחרי השואה ומחנה הפליטים בגרמניה. אני לא חושבת שאמי ידעה מה עלה בגורל אחותה ושאר בני המשפחה. בזמנו הצעתי לאמי לחפש במדור חיפוש קרובים מידע על אחיה הצעיר, מאיר. אמי החליטה שהוא הצליח להימלט לרוסיה הקומוניסטית, וכנראה הקים משפחה ולא רצה להימצא. הנחתי לנושא, כי חשבתי שכך נוח לה יותר להתמודד עם אובדנו. בנוסף, אני חושבת שאילו אמי לא הייתה משתעממת מתנועת החלוץ, ואילו הצטרפה לאחותה ועלתה לארץ, הייתה ניצלת מאושוויץ.

מקור: ארכיון קיבוץ לוחמי הגטאות. תרגום מיידיש והונגרית: אלה קליינר.

ה. בודפשט ואושוויץ

משלב זה אין לי מידע על אמי. בערך בגיל 16–17 עברה לגור עם משפחה עשירה, כנראה בבודפשט, והייתה מטפלת של הילדים, לאחר שהתחבבה עליהם וכך הפכה לחלק מהמשפחה. משם נלקחה, ב-1941, עם כל המשפחה ועם כל יהודי הונגריה, למחנה ההשמדה אושוויץ.

שני סיפורים סיפרה לי אמי מהמחנה. היא הייתה בתור לסלקציה של מנגלה, הייתה אחרונה בתור והייתה די חולה. הקאפו היהודייה שעמדה שם דחפה אותה לצד ימין, ובכך הצילה את חייה.

השני: אמי סיפרה לי שבמסגרת העבודה במחנה לקחו את הנשים היהודיות להלחים חלקים למטוסים של הנאצים — כמובן בלי משקפי מגן. כל יום הנשים היו יוצאות לבית החרושת לעבוד, וחוזרות למחנה בסוף היום. בסוף ימיה כמעט שלא נזקקה למשקפיים. את הסיפור הזה סיפרה לי כשבגיל 14 נאלצתי להרכיב משקפיים, למגינת ליבה. אז ציינה ששני דברים נשבעה לעצמה בצעירותה: האחד, לא להיות אישה שנייה; והשני, לא להתחתן עם אדם שחובש משקפיים. בעניין הזה לא הצליחה.

בשבת אחת, בשעה מוקדמת, צפיתי בתוכנית תעודה על אישה ישראלית שהושבעה על ידי אמה, לפני מותה, שתחפש את בית החרושת לזפת של הסבא — שהיה מאוד עשיר, והולאם על ידי הנאצים — ותחפש גם את כל הרכוש הרב של הסבא בפולין. לאחר חיפושים ארוכים הגיעה האישה לבית חרושת למכוניות משומשות, של פולני, שנמצא בפאתי מחנה אושוויץ. לעשות סיפור ארוך קצר: זה היה המקום שבו אמי ושאר הנשים הלחימו את חלקי המטוסים. האישור המפתיע הזה, העדות הזו — קול מהעבר — היו מטלטלים עבורי. אישור נוסף על אמי קיבלתי כשהגשתי בקשה עבורה לקרן עובדי הכפייה בשווייץ, עם תאריכים משוערים, ואמי קיבלה מענק חד-פעמי של 1,500 דולר עבור הלחמת המטוסים כעובדת כפייה.

ו. מה שהמלחמה השאירה

אמי ניצלה בזכות הרוסים. בבית שלנו היה ויכוח מי יותר טוב: האמריקאים ששחררו את אבי מצעדת המוות, או הרוסים. אבי היה בצעדת המוות, היה חולה בטיפוס ומצבו היה רע מאוד. איש קצר קומה וחלש גם הוא גרר אותו איתו, ובכך הציל את חייו. האיש הזה היה פקיד בעיריית נתניה, אותו הכרתי מאוחר יותר והופתעתי. אבי היה איש חזק ויחסית גבוה לדורו, והפקיד היה ממש נמוך — אבל נחלץ להצלתו של אבי בכוחותיו המדולדלים.

במסגרת נדודיה וחיפושיה, כנראה אחרי משפחתה, הגיעה אמי לבית מופגז בבודפשט, ברחוב קזינצי 10, מאחורי בית הכנסת הגדול, ושם גרה. פליטים יהודים פשוט נכנסו לשם וגרו, כשלא מצאו בני משפחה או כל טרגדיה אחרת. אמי לא ידעה מה קרה לכל בני משפחתה: אחותה הבכורה ושני ילדיה, אביה, אחיה מאיר יוסף וכל שאר בני הדודים. רק ידעה שאחותה שרה, שגדולה ממנה כשבע שנים, עלתה לארץ לפני המלחמה עם בן זוגה יעקוב, במסגרת ההכשרה של השומר הצעיר, וניצלה — ולא היה קשר ביניהן. בשלב כלשהו סיפרה לי שאביה עבר לגור אצל אחותו בפולין, וכנראה נפטר ממחלה. באותו בניין פגשה את אבי, ועל זה יסופר בהמשך. המכתבים שנמצאו אצל דודה שרה, וחשפו מעט מחיי אמי, ושהיו עדות למשפחתה לפני שנרצחו — מהווים בעיניי ממש גזל של פיסת חיים, שנעשה על ידי אחותה. פשוט נורא בעיניי.

עוד סיפר לי מאיר, בן דודתי, שהסבא התחנן לפני שרה ויעקב שיינשאו כדת וכדין. לאחר מותה של שרה נמצאה כתובה, שהעידה על היענותה לבקשת אביה.

כשהייתי בסוף התיכון, ביקשה ממני אמי לנסוע איתה לתל אביב לבקר גברת הונגרייה, שהתברר לי שהייתה זו האישה שאצלה גרה אמי. לפי הבנתי, נותרה לבד. אני זוכרת היטב את הבעת פניה של אמי ושפת גופה, ששיקפו גאווה על כך שיש לה ילדים, ומצד שני — סוג של מבוכה.

כשנולד בני הבכור טל, ביקשה ממני אמי רק דבר אחד: אל תבקשי ממני להישאר לבד עם תינוק, ואל תשאלי למה. לא שאלתי.

ז. מרדכי: אולנובו ומקצוע הפרוונות

אבי נולד בכפר למרגלות הרי הקרפטים, בשם אוליינה, או אולנובו כפי שהוא נקרא היום. אביו היה סוחר מי מינרלים, והמשפחה הייתה כנראה אמידה. הוא היה הבן השלישי מתוך ארבעה בנים, ואולי עוד שתי אחיות. הוא היה שונה במראה ובאישיות — יחסית גבוה, ובעל גוון כהה יותר מאחיו הנמוכים והבהירים. היה כנראה מרדן, עם נטיות אגרסיביות. כיוון שהיה החכם במשפחה, יועד על ידי אביו להיות רב. תוכניות לחוד וביצוע לחוד: במקום ללמוד בפראג העיר הגדולה, הרבה לבלות. כשאביו גילה זאת, הכריז: אם לא רב — אז מקצוע. אבי לא הסתדר עם אביו, ואהב אהבת נפש את אמו, שעל שמה אני נקראת. נשלח לפראג ללמוד פרוונות. לקח שלושה ימים לנסוע לפראג ולחזור, ולכן הגיע הביתה פעמיים בשנה, או פעם.

אולי היה בן 16. סידרו לו משפחה אומנת, וכך הפך להיות שוליה אצל בעל המתפרה לפרוונות. לפי עדותו, הרבה להתהולל, שתה, יצא למקומות בילוי, רקד ונהנה מהחיים.

דווקא על קטע הפרוונות סיפר לי: איך למד מהבוס לעבוד על נשים שקנו פרוות מינק — לפני שתפרו את המעיל, הרטיבו את הפרווה ומתחו אותה על גבי קרש בעזרת מסמרים קטנים, וכך הרוויחו עוד פרווה, ממנה השתמשו לעוד נשים עשירות — למשל, לתפור בתי ידיים לחימום מהקור. לעיתים אף מכרו אותה בחזרה לאותה אישה שהביאה את המינק שלה.

עוד סיפור על הטמפרמנט של אבי: פעם, כשהלך ברחוב בכפרו, שמע בחור צעיר מזכיר את שם אחותו האהובה. מיד כיסח אותו במכות, על עצם אזכרת השם.

ח. פרידה, משה ודוד

בגיל 19 או 20 נשא את פרידה ברקוביץ לאישה, אותה אהב אהבה מטורפת, וכשסירבו לו בהתחלה, איים להתאבד אם לא ייענה. עברו לגור בחוסט, שם היה לאבי בית מלאכה לפרוונות.

נולדו להם שני בנים. את שמם נודע לי רק אחרי מותו של אבי, כשאמי כתבה אותם על גבי המצבה שלו: משה ודוד. על נישואיו הראשונים אמר לי שהאהבה שלפני הנישואים אינה דומה לזו שאחריהם. הבנתי שפרידה, אשתו הראשונה, הייתה יושבת בית שגידלה את הבנים, ואבי המשיך לבלות, אם כי במידה פחותה.

אבי ואחיו הבכור סנדר נלקחו למחנות כפייה על ידי הנאצים, והם סללו עבורם פסי רכבת לרוסיה. זלמן גויס לחיל כלשהו על ידי הרוסים ושירת בצבאם. דודי, האח הצעיר, לא נלקח, ואיני יודעת היכן היה.

כל הנשים, האחיות והכלות עם הילדים, חזרו לבית באולנובו. הגרמנים אילצו את כל היהודים לחזור למקום הולדתם, כדי שמרשם התושבים יהיה מעודכן.

לאח הבכור סנדר היו ארבעה ילדים, לזלמן שלושה, לאבי שניים, ולא ידוע לי כמה ילדים היו לאחיות.

באחד הלילות, כשאבי וסנדר היו סמוכים מאוד לבית הוריהם בעת שסללו את פסי הרכבת, אשתו היהודייה של הקצין — שלא הזדהתה כיהודייה — העלימה עין ואפשרה להם להגיע הביתה. התוצאה, בין היתר, הייתה שפרידה נכנסה להיריון. אבי סיפר לי שאשתו, בזכות בטנה ההריונית, הצליחה להבריח לחם לכל הנשים והילדים.

כשאבי שוחרר מצעדת המוות וחזר לבית שבו שהו כל נשות המשפחה, סיפר לו השכן שממש לקראת סוף המלחמה העמיסו הגרמנים את כל הנשים, הילדים ואמו על משאית, לקראת סופם. השכן מסר לאבי את תמונות אשתו פרידה וילדיו משה ודוד, שהיו כנראה בני 9 ו־7 (לא בטוח). כמו כן סופר שאשתו פרידה הייתה אמיצה, והצליחה להגניב ככר לחם בתוך בטנה ההריונית.

בשלב כלשהו בבגרותי למדתי צילום, וביקשתי מאבי אישור לצלם את הילדים. הוא התפרץ ושאל למה לא דיברתי על זה עד היום. בהיותי אישה בוגרת, יכולתי לשאת את ההאשמה, ועניתי לו: אתה לא איפשרת לדבר על זה כל השנים. משטר הסוד היה כל כך כבד, שאפילו אז לא המשכתי לשאול על הילדים.

אבי חזר למונקאץ', לבית המלאכה שלו לפרוונות, ושמח לראות שהשוליה הצ'כי שלו מנהל אותו. האיש סילק את אבי: "לך מפה, יהודי מסריח, לפני שאסגיר אותך לשלטונות."

ט. שני ניצולים נפגשים

במסגרת נדודיו הגיע לבית המופגז בבודפשט, ברחוב קזינצי 10.

שם ראה את אמי — אישה גבוהה, יפה, בלונדינית, עם עיניים כחולות, עדיין מוזלמנית אך פחות משהייתה עם שחרורה. במשך חצי שנה עלו וירדו במדרגות הבניין, עד שאבי אזר אומץ וניגש אליה. הוא הציע לה נישואים בזו הלשון (כך לפחות סופר לי): "שנינו לבד, ומצאת חן בעיניי... אז..."

בדרך נס כלשהי, אמי הרתה את אחי (שניהם היו עדיין מוזלמנים אחרי השחרור). הם החליטו לחזור לפראג, שם נשא אחיו זלמן לאישה שנייה, את אירן, ונולדו להם שני ילדים, חיה ויצחק.

רב הקהילה אילץ אותם להינשא שוב, כיוון שלא עברה שנה מאז שאשתו פרידה נספתה, והוא היה עדיין עגון, והבן שייוולד היה נחשב ממזר. לכן יש לי שתי תמונות של נישואי הורי. בתמונה השנייה אמי כבר נראית יפה, ואבי שכר מעיל פרווה לקשט את אשתו אסתר — וגם לזכר הפרוונות שלו, שכה אהב. גם אבי נראה טוב יותר. שלושת האחים לבית מרמלשטיין נישאו מחדש, והאח הצעיר נשא לאישה, לראשונה, קרובת משפחה בשם רוחי. סנדר איבד אישה וארבעה ילדים; זלמן — אישה ושלושה ילדים; ואבי, כאמור, אישה בהריון ושני בנים.

י. במברג: נולד בן

שלושת האחים נדדו לגרמניה, למחנה פליטים של אונר"א בעיר במברג, שם נולד אחי. אמי סיפרה לי שהיו שמועות שהגרמנים גונבים תינוקות בלונדיניים, בעיקר כדי להקים מחדש את הרייך השלישי — שמועה שאושרה לי מאוחר יותר בלימודי ההיסטוריה בתיכון. אמי סיפרה לי שהייתה לה "עצירת לידה" מרוב הפחד שייקחו לה את התינוק. בסוף, כשילדה, הרופא הגרמני שטף את אחי התינוק מתחת לברז מים ושאל אותה: "יהודייה מסריחה, את תלדי עוד יהודונים?" אמי סיפרה לי שענתה לו: הרבה. מאותו רגע, אחי שמחה לא ירד מידיה עד הגיעם לישראל. אבי, ששמח על הולדת הבן, נתן לה את הזכות לקרוא לילד על שם אביה האהוב. אני נקראתי על שם אמו האהובה, יהודית. שמה של סבתי היה הודיה, שאבי תרגם בטעות ליהודית — התרגום הנכון הוא למעשה הדסה. "יידיס" זה יהודית.

יא. הדרך לישראל

אמי ידעה שאחותה שרה עלתה לפלשטינה במסגרת "השומר הצעיר". אביה נפטר ממחלה, כנראה בפולין, לאחר שברח אל אחותו שם.

רק בארץ הסתבר לאמי ששני בניה של יונה, האחות הגדולה — סנדר ומנדו — ניצלו. מנדו הגיע לישראל, וסנדר היגר לאמריקה. ההבדל בין מנדו לאמי היה שבע שנים. אמי אימצה אותו מיידית למשפחתנו, ואני אהבתי אותו מאוד.

אבי נענה לאמי, שרצתה לעלות לישראל כדי להתאחד עם אחותה שרה.

באחת הפעמים סיפרה לי אמי שהצליחה לשמור על תליון צדף קטן מאוד, שאולי היה שייך לאביה. באושוויץ התעוררה פעם מתוך חלום, כשאביה אומר לה לנסוע לישראל — והתליון, שהייתה חקוקה עליו האות "ה" — כסמל לשם האל — היה בתוך ידה.

אבי, שידע לכתוב עברית כי למד מגיל שלוש בחדר, שלח מכתב מפורט עם כל פרטיה של אמי לפלשתינה, וחתם בשם בעלה של אסתר. המכתב הגיע לתל אביב, למדור חיפוש קרובים, ונתלה על לוח המודעות של הת"קם — תנועת הקיבוצים. כנראה שאמי זכרה את פרטי תנועת השומר הצעיר של שרה ויעקוב, ולשם כיוונו את המכתב.

דודי יעקוב, שהיה מגויס לגדוד העברים בבריגדה, קרא את המכתב והביא אותו לשרה אשתו — יש לציין שהוא זיהה את פרטי אמי כיוון שהכיר אותה עוד מצ'כיה. הוא יזם נסיעה לגרמניה כדי לאתר את אמי ואבי, מסע שארך כחודש, ומצא אותם לבסוף במחנה בבמברג. הוא שכנע אותם לעלות לארץ.

בשלב הזה התעורר ויכוח בין דודי וסנדר, שרצו להגר לאמריקה, לבין אבי, שרצה לעלות לישראל כי הבטיח — למרות שאהב מאוד את אחיו הצעיר, דודי. כל אחד מהם מילא טפסים בהתאם. דודי קרע את הטפסים של אבי ומילא במקומם טפסים לאמריקה. דודי ואבי נפגשו שוב רק כעבור 25 שנה, בישראל.

כשהורי התעכבו, יזם יעקוב נסיעה נוספת כדי לדרבן אותם להגיע לישראל. באחד הלילות נסעו במשאית למרסיי, ומשם, באונייה, הגיעו לישראל בשנת 1947, בעלייה בלתי לגלית. אמי הייתה חולה במשך כל השיוט, ואילו אחי שמחה חגג — כולם פינקו אותו, ואף קיבל אוכל משאר הנוסעים. הוא היה יפה תואר, בלונדיני עם עיניים כחולות, וזה תרם בלי ספק לחיבה שזכה בה.

בשנת 1946 כתב יעקב מכתב לשרה שבו סיפר שפגש את אסתר, וראה גם את הילד, שמחה. במכתב אחר ציין שהיה מאוד רוצה לבקר את אסתר, ותהה אם יצליח — וקיווה שכן. ובעוד מכתב מאותה שנה, ממאי 1946, ציין שקיבל את המכתב ששלחה שרה לאסתר, והעביר אותו הלאה, בתקווה שיגיע לאמי. הורי הגיעו לנמל חיפה, ומשם, כמעט מיד, עלו לקרקע של קיבוץ העוגן. לפני כן שהו באזור בית ברל, שעד היום יש שם שלט "העוגן".

יב. קיבוץ העוגן

אני נולדתי בקיבוץ העוגן, בסוף שנת 1950. כשלאמי היו צירים, אבי רץ לחפש רכב שייקח אותה לבית החולים בחדרה. האנשים השתיקו אותו כי הפריע למוזיקה, ולבסוף ארגנו לו משאית. למחרת, כשצלצל לשאול מה ילדה אשתו, נאמר לו: בת — ופרץ בצחוק היסטרי. האחות שאלה את אמי: האם בעלך משוגע?

אמי הסבירה לה שהוא רק מאושר. אחר כך סיפרה לו, בחשש, שאני מאוד מכוערת. הוא ענה לה: לא נורא, נקשט אותה בתכשיטים ובגדים יפים — העיקר שיש ילדה!

לאחרונה נודע לי שאת זלמן, אחיו של אבי שנשאר בצ'כיה, עזר לו אבי לעלות לארץ עם אשתו ושני ילדיו, חיה ויצחק, והביא אותו לקיבוץ העוגן.

באחת הפעמים, כשאמי הלכה לאכול בחדר האוכל בקיבוץ, חזרה לחדר בבהלה. היא הורתה לאבי לרוץ מיד למזכיר המשק, ושיבריחו משם אישה שאמי זיהתה כקאפו — ואם עוד מישהי תזהה אותה, יהרגו אותה. למחרת היא כבר לא הייתה שם.

יג. מה ששרה לא רצתה לשמוע

אמי סיפרה לי, כששאלתי, שניסתה לספר לשרה על מה שעבר עליה במחנה הריכוז, ושרה לא הייתה מוכנה לשמוע.

"שרה העדיפה לתת לי משחות לפנים ועגבניות, מאשר לשמוע מה שעבר עליי."

אני מניחה שגם לאבי לא ממש פירטה מה עבר עליה, בעיקר בגלל "הסיפור" שלו. תמיד גוננה עליו, וגם חששה מהתפרצויות הכעס שלו.

יד. שנותיה האחרונות של אסתר

בסוף ימיה, כשחלתה בדמנציה, הוזעקתי לבית המוגן שבו חייתה, מספר פעמים בלילה. היא נהגה לברוח מהדירה שלה, ומצאו אותה מסתתרת במסדרון, בלי יכולת להסביר מה קורה לה.

פעם אחת, בצהריים, כשבאתי לבקר אותה, סיפרה לי שהקאפו מרביצה לה מכות רצח. אמרתי לה שמי שנוגע בה — אני הורגת אותו. שוב הסבירה לי שהאישה חכמה ומסתתרת בפינה, וכשאני הולכת היא חוזרת להכות אותה. כדי להרגיע אותה בדקתי מתחת לבגדים שאין סימנים; אמי ענתה לי שהאישה יודעת להרביץ כך שלא יהיו סימנים (נורא!). זה המעט ששמעתי וראיתי על מה שקרה לאמי באושוויץ.

טו. על הורי

לסיום: מערכת היחסים בין אבי לאמי הייתה מורכבת, והקשר ביניהם היה חזק. אבי, כך נראה לי, היה אסיר תודה לאמי, ומי שהעז לדבר עליה — ולו רק בנימה שלדעתו לא הייתה טובה — השתלח בו, או בה. שניהם היו סימביוטיים; אמי דאגה לו מאוד, והקשר התהדק יותר בבגרותם, וביחוד, לפי זכרוני, כשאני הייתי כבר אישה בוגרת.

טז. הסוד

לסיום: הסוד.

אמי סיפרה לאחי, כשהיה בן 13, סוד. סיפרה שלאבא שלנו הייתה אישה ראשונה ושני בנים, שנרצחו בשואה. הסיפור ממש נלחש בסוד.

בדיעבד, אחי סיפר לי ששמע לחישושים על ילדים, והיה בטוח שהוא מאומץ.

כשהייתי בת 12, סיפרה לי אמי את הסוד!

אני זוכרת את הבעת פניה, מעבר למילים — כאילו זה משהו שלא מדברים עליו. כאילו בושה?

גם אני המשכתי את המסורת בעל פה, מבלי להתעכב על המהלך. טל הגיב ברגישות, וכשסיפרתי לניצן, אמרתי לה: יש לי סוד לספר לך — וסיפרתי. היא הביטה בי בציפייה. שאלתי אם הבינה את מה שסיפרתי לה. ענתה: כן, אבל איפה הסוד?

אני זוכרת את הטלטלה שעברה לי בראש.

מאותו רגע, בזכות התגובה של ניצן, התחלתי לדבר על הנושא בגלוי. הרבה זמן הרגשתי אשמה על עצם חשיפת הסוד, ואחר כך רק צער שלא שאלתי יותר.